שם וכתובת | ורוניקה ודניאל ברנרד

שם וכתובת | ורוניקה ודניאל ברנרד

במהלך תכנית "החממה לאמנות מקום", בחרו האמנים לגעת בחוויה אנושית מורכבת וכואבת - פליטות והגירה - עקב העתקת מגוריהם מרוסיה לישראל כתגובה למלחמת רוסיה באוקראינה. הם מצאו את עצמם בסיטואציה מאתגרת - בחירה בין מולדתם לבין שמירה על הערכים המובילים אותם. הם בחרו לעזוב ולעבור למדינה שבה לא יצטרכו לחשוש לחירותם, ובחיפה פגשו דומים להם, מי שהיוו בהמשך את קהילת המהגרים-פליטים שעימה עבדו בתהליך זה.

בחלל מוצבים פסלים עשויים פלסטלינה לבנה המעתיקים במדויק מבנים קיימים ברוסיה. המבנים הם גם תיבות תהודה, בתוכן צילומי ארכיון משפחתי של תושביהם שברחו. הפסלים עומדים על קופסאות קרטון מוארות שמאפשרות הצצה פנימה. כל אחד מהבתים הוא בית מוחשי שאנשים ספציפיים עזבו. הפלסטלינה - חומר גלם פשוט ופגיע, מדגישה את חוסר היציבות של מה שישנו ומה שאבד וכן את אי היציבות של חיינו בכלל. הצבע הלבן מעלה דמיון של עיירת רפאים ומאחד את חוויית הזיכרון. היצירות מחזיקות את המתח של המרחק שהולך ונפער בין המקום הפיזי ה"חי" לבין הזיכרון שנותר ממנו.

בעבודתם נותנים האמנים מקום לקול שקט, מבויש - קולם של אלה שעזבו את ביתם ומצאו עצמם במציאות פוליטית חברתית שבה הם משויכים לצד החזק, ה"לא נכון" במפה הפוליטית. הדימוי של הבתים נולד מתוך שיחות וראיונות שקיימו עם מי שעברו חוויות דומות להם וחלקו ועודם חולקים יחד את גורלם. 

בתערוכה משולבות שלוש יצירות וידאו מאוסף מוזיאון חיפה לאמנות: שלושה אמנים ישראלים: מיכאל דרוקס, דורון סולומונס וחן שינברג, מציגים בהן פעולות ומצבים פואטיים על מקום, מקומיות ומעמד. כולם עוסקים ב"מרחב המחייה" הישראלי. בכל אחת מהעבודות עולה ביקורת על פערים חברתיים ושאלות על שייכות - של מי המרחב? מי ומה נמצא מעבר לו? כמה הם "משלנו"? ומה זכותם במקום זה?

אוצר עוז זלוף
ליווי אמנותי פבל חבקין